רציתי להבין מה באמת עובר על ילדים.
להבין את הילדה השקטה שכולם אומרים עליה שהיא מקסימה ונעימה, אבל אני רואה בעיניים שלה את העצבות והבדידות.

 את הילד שמתפרץ וכולם ממהרים להגדיר אותו כ"בעייתי" – כשבעצם הוא מלא רגש שפשוט לא מצא מקום.

התחלתי כאשת חינוך, והייתי שם – בכיתה, בגנים, במסגרות רווחה, מול ילדים מכל הצבעים, הצלילים והעולמות.
 עם הזמן, ראיתי שמאחורי כל קושי התנהגותי – יש לב.
 מאחורי ההתפרצות – יש כאב.
 מאחורי הקליפה – יש סיפור.

וככה, לאט ובזהירות, נבנתה לגעת ברגש.
זו לא גישה שכתובה בספר. זו לא תיאוריה.
 זו דרך שחיה ונושמת עם הילדים עצמם – עם מה שהם מביאים, עם מה שהם מרגישים, עם מה שהם לא מצליחים לשים עליו את האצבע אבל הוא שם, חזק וברור.

אני מאמינה שילדים לא צריכים "תיקון".
 הם צריכים שמישהו יראה אותם באמת.
 מישהו שיהיה איתם בדיוק ברגעים שבהם הכי מתחשק להם לברוח.
אני לא באה להחליף הורה, מורה או מטפל. אני באה להיות שם יחד איתם – ולבנות איתם חוסן. בהדרגה. בלי לחץ. בלי שיפוט.
 וזה קורה דרך משחק, דרך שיח, דרך סימולציות, קלפים, ציור, כתיבה, תנועה, כל ילד בדרכו, כל ילדה בקצב שלה.

היום, אחרי מאות תהליכים, אני יכולה להגיד בלב שקט: